<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רנ"ד</h1>
<h2>דף סא.</h2>
שאלת מה ששנינו בפרק רבי ישמעאל בשתי משניות של מטהר יינו של עכו"ם ונתנו ברשותו, דברישא לא שרי אלא בפתח פתוח לרשות הרבים וסיפא אפילו אין פתח פתוח, ואמרת דלמה שהסכימו כל המפרשים דמיירי בלא מפתח וחותם יקשה לך טובא בלילות מאי איכא למימר שאין אימת ישן עליהם, ומאי שנא ממעביר חבית שאם הודיעו שהוא מפליג שאסור אם שהה כדי שיפתח ויסתום [ס"ט ע"א], ואם בלא מפתח ברשות עכו"ם אחר ובלא מפתח וחותם איך התירו חכמים, ור' שמעון בן אלעזר למה ליה טעמא דחיישינן לגומלין, ודקדקת בזה הרבה ולא מצאת להם פיתרי אלא במפתח וחותם ביד ישראל וכמו שהארכת וכתבת בקונדרסך. תשובה איברא שתי משניות אלו מילי פסיקאתא תני, ברישא אפילו בלא מפתח וחותם היא, דאם איתא כיון דתני תקנתא דהיינו בפתח פתוח לרשות הרבים ובישראלים ועכו"ם דרים שם, ובעיר שכלה עכו"ם עד שיהא יושב ומשמר, אם איתא דוקא במפתח וחותם מאי שנא דלא תנא הכי כדתני האיך תקנתא, אלא על כרחין כל שישראלים ועכו"ם דרים שם מותר ואפילו אין מפתח וחותם ביד ישראל. וברשותו דקתני היינו ברשותו ושאין העכו"ם דר שם, שאלו היה דר שם פתח פתוח לרשות הרבים מאי מהני והוא יושב בתוך אותו רשות שהיין בתוכו, אלא על כרחנו בשאינו דר שם ואינו יכול ליכנס לו אלא באותו פתח פתוח לרשות הרבים ולפיכך מותר ואפילו לא כתב התקבלתי, דמסתפי דילמא חזו ליה ומפסיד ריוח יינו, ואפילו בלילות כל שהישראלים דרים שם או אפילו רוכלים ישראלים נכנסין לה, דחושש הוא אפילו בלילות שאם לא זה יראנו זה, דאפילו בלילות אין רגל כל העולם כלה מרשות הרבים, ולפיכך ירא הוא ואינו נכנס ובחזקת המשתמר הוא. ואינו דומה למעביר חבית, דהתם היין עצמו מסור בידם, ועוד שאין הכל יודעין שיין זה של ישראל הוא ואין לו קול, אבל זה שמטהר יינו אינו בידו ממש וקול יוצא שזה היין שטהר על ידי ישראל למכור לישראלים ולפיכך נזהר בו כדי שלא יפסיד ריוח יינו. ואי נמי התם בשאין רגל הרבים מצוייה בדרכים כגון שלא בשעת הגתות, אבל בשעת הגתות אימת עוברי דרכים עליהם והרי היין בחזקת משתמר וכדאיתא בפרק אין מעמידין [ל"א ע"ב] ואיתא בתוספתא. ומיהו בשאין ישראלים דרים שם, אפילו פתח פתוח לרשות הרבים ואפילו מפתח וחותם ביד ישראל אסור עד שהיא יושב ומשמר, דכיון שיש לו שייכות ביין ובבית אינו נמנע מליכנוס, דמעכו"ם לא מסתפי שלא יכנס אצל יינו. אבל ברשות עכו"ם אחר מותר, כלומר כל שנתון שלא ברשותו אין חוששין לו, ומכל מקום לעכו"ם שהוא מופקד אצלו חיישינן ומחמת אותו עכו"ם המופקד אצלו חיישינן עד שיהא לו מפתח וחותם. ואידך מתניתין כל שכתב לו התקבלתי ורוצה ישראל להוציאו ומניחו מותר, כלומר אף על פי שזקפן עליו במלוה, כל שאין לו מלוה על אותו יין עצמו אעפ"י שמונח ברשותו של אותו עכו"ם ואין המפתח וחותם ביד ישראל ואעפ"י שאין פתח פתוח לרשות הרבים מותר, ואין צריך (לומר) [שומר] לא ביום ולא בלילה, דבבית מיוחד ליינו של ישראל אין חוששין לגנבים ואין לאותו העכו"ם ביין זה שום שייכות אלא כעכו"ם דעלמא, דכולי עלמא מירתתי מליכנס אצל ממון אחרים, ואפילו בלילות דאין ישראלים רואים שם, חדא דאין חוששין אלא ביין המופקד אצלו או שנתון אצלו, ועוד דמסתפקי דילמא השתא מדכר ליה (ו)לחמריה ואתי, וכדאמרינן [ע' ע"א] בההוא עובדא דישראל ועכו"ם דהוו יתבי בארבא ושמע קל שופרא דבי שמשי וסליק ואכשריה רבא, ואפילו במוסר מפתח לעכו"ם אמרו [שם ע"ב] דחמרא שרי דלא מסר לה אלא שמירת מפתח. ונראה לי שכל שכתב לו התקבלתי מותר (דאפילו) [ואפילו] נמצא עומד בצד היין, דהכין מוכחא לי הדין שמעתתא [ס' ע"ב] דאמר שמואל והוא שיש אליו מלוה על אותו יין ואמר רב אשי אף אנן נמי תנינא, דאלמא מתניתין דוכתב לו התקבלתי אפילו עומד בצד היין שרי (במתניתין) [כמתניתין] דעכו"ם שנמצא עומד בצד הבור, אלא שבזו יש להחמיר. אבל אם אינו מניחו להוציאו כלומר שיש לו מלוה עליו ממש, כיון שיש לו שייכות בבית וביין אפילו במפתח וחותם אסור ברישא בשאין פתח פתוח לרשות הרבים, אי נמי שאין ישראלים דרים שם ואין רוכלין נכנסין שם.
